׳אבו עלי׳

פקיעין היא כפר רצוף הפתעות. הפתעות גדולות (במערה ביישוב נכתב ספר הזוהר המסתורי והמפתיע כשלעצמו), והפתעות קטנות, ונעימות מאוד, שאורבות שם בכל סמטה, מכל קיר אבן עטוף צמחים מטפסים, מכל מפתן דלת כבדה, בחנות התבלינים – שם הכרנו את אבו עלי.

כשנכנסנו הוא היה נתון בהתמקחות עם בעל החנות, וסרב בתוקף להוזיל את מחיר עשבי התיבול שהביא עמו ברכב שחנה בחוץ. התמקחות היא טקס לכל דבר, ובין הריחות הכבדים של החנות, שכמון וזעפרן גדשו בה את הלב והדמיון יחד עם ציפורן והל, היה אפשר בקלות להבין שבעל החנות מתמקח כי חייבים, אבל שהוא לא יוותר על קניית היבול המעולה של אבו עלי. הסתקרנו מהחקלאי הדרוזי המבוגר, שעם כובע הטמבל שלא ויתר עליו גם בתוך החנות והשפם העבות שלו, הזכיר קצת חלוצים צברים מקריקטורות ישנות. והוא גם הסתקרן מאיתנו – כמה תל אביבים שמיששו ורחרחו כל מה שהיה בהישג יד.

במחווה של הכנסת אורחים שחשבנו שלא קיימת יותר במציאות, אבו עלי הזמין אותנו לבקר אצלו בחווה, ובמחווה הרפתקנית שהפתיעה גם אותנו, הסכמנו מיד. החווה שלו נמצאת בסמוך לפקיעין, ואבו עלי הוביל אותנו בסיור מודרך בין ערוגות של עשבים אורגניים, עשבי תיבול לצד עשבי מרפא, אזור שמיועד להכלאות של פירות בלאדיים ואזור אחר של גידולים פראיים. בהתאם למסורת של אבו עלי ואשתו לארח חברים לארוחות מחומרי גלם מקומיים וצמחוניים, התיישבו לארוחת צהריים קלה ומרעננת בצל הגפנים שבחצר, נהנים מהריחות, הטעמים והטריות של התוצרת הזו, שזה הרגע נקטפה. פליאו, זוטה לבנה, ציטרה, עולש בר, חובזה, חומוס ירוק, ועוד ועוד – החווה של אבו עלי הסתמנה בין רגע כמקור מבטיח לחומרי גלם לתפריט ההולך ונרקם של המשייה.