'יום עם הדבוראי'

החווה של משה קורן היא אוסף של קופסאות שמפוזרות בהרי הגליל המערבי, קופסה פה, קופסה שם: הוא דבוראי ממושב מעונה הסמוך למעלות-תרשיחא, עם כוורות שפרוסות בשיפולי ההרים שסביב המושב. ארבעים שנה בענף רדיית הדבש כבר לימדו אותו את הלקח הכואב – את הדבש יש לרדות מהכוורות לא רק בסוף עונת הפריחה, אלא גם במחציתה, כי הדבורים, חרוצות ועסוקות כדרכן של דבורים, טורחות סביב הכוורת בסוף עונת אגירת הדבש, ונחושות שלא לאפשר לאף אחד לקחת את הדבש שהפיקו במשך העונה; דבוראים מנוסים רודים את הדבש פעם נוספת באמצע העונה.

כשהוא פותח את מכסה הכוורת, אנחנו נסוגים מיד לאחור: אנחנו אמנם לבושים בסרבלי מגן מיוחדים, אבל שום בגד שבעולם לא מחסן מפני האינסטינקט הבריא של בריחה מנחיל דבורים עצום. הכוורות, להפתעתנו, מלאות – מסתבר שדווקא רדיית הדבש באמצע העונה ממריצה את הדבורים לייצר דבש במרץ רב יותר, והחלות בוהקות מהמסה הכתומה של הדבש.

נגן וידאו

משה מחליף את קומות הכוורת, שבתוכן החלות, בקומות ריקות, לאט לאט – הכי חשוב לא להזיע, כי ריח הזיעה ממריץ את הדבורים לתקוף את מקור הריח; רק המחשבה הזו גורמת להזעה, בתור הסרבלים הלבנים שאנחנו סגורים בהם. בחדר המלאכה של משה הוא כבר חושף את הסוד הגדול שלו, כשהוא מחלץ את החלות מהקומות שאסף מהכוורות: נוזל צמיגי בצבע חום עמוק עם ריח ארומתי שהולך ונהיה משכר ככל שמשהו אוסף לקערה עוד ועוד ממנו. זה דבש פרחי האבוקדו שמשה מתגאה בו במיוחד. טעמו אגוזי, ואנחנו לגמרי, כמאמר הקלישאה, מלקקים את האצבעות: הדבש מעולה, כאילו כל פלאי הגליל, האדמה שלו והצומח, התנקזו לנוזל הקסום הזה.